למה אנחנו צוחקים כשמדגדגים אותנו?

מאיר שאל: למה אנחנו צוחקים כשמדגדגים אותנו, למרות שזה לא נעים?

מאיר יקר,

מי אמר שזה לא נעים?

למען האמת, המחקר המדעי בנושא דגדוגים (כן, יש כזה), מחלק את הדגדוג לשני סוגים. הראשון, המכונה קניסמזיס, הוא דגדוג קל ביותר, שבדרך כלל אינו גורם לצחוק וקרוב ביותר בהרגשה למעין גירוד. הסוג השני נקרא גרגלזיס, והוא הדגדוג שמצחיק אותנו בדרך כלל – חזק, חסר רחמים, וממוקד באזורים המועדים לפורענות (בתי השחי, צלעות, כפות רגליים).

כיום הסברה המדעית הרווחת בעניין הקשר בין צחוק לדגדוגים, הוא שהדגדוג, שהוא מגע שנמצא איפשהו על קו התפר בין נעים ללא-נעים, מייצר אצל הגוף תגובה הדומה לתגובה על איום. כאשר הגוף מרגיש מאוים, מסבירים לנו החוקרים, אחד מהאינסטינקטים שלו הוא להגיב בצחוק (כמו אבותינו הקופים, למי שבעניין דרווין).

ובכל זאת, פסיכולוג בשם קלרנס לובה (Leuba) תהה לפני יותר משבעים שנה, האם הקשר בין דגדוג לצחוק הוא תורשתי או סביבתי: האם אנחנו צוחקים באמת בגלל אינסטינקט אבולוציוני קדום, או שמא למדנו את זה מהתבוננות בהורינו, המדגדגים אותנו וצוחקים?

כמו כל פסיכולוג טוב (ע"ע פרויד), הוא החליט לעשות ניסויים בילדיו. משנולד ילדו הראשון, ב- 1933, הוא נתן לאשתו הוראה שלא לדגדג את הילד ולצחוק. לצורך כך, היו הוא ואשתו חובשים מסיכות על פניהם בזמן שהיו מדגדגים את הילד האומלל, על מנת לכסות על הבעות פנים בלתי-רצוניות בזמן הדגדוג. אך אבוי, האישה הייתה כנראה נורמלית קצת יותר מהבעל, ויום אחד היא פעלה בלי לחשוב: כשהוציאה את ילדה מהמקלחת היא דגדגה אותו בחדווה וקראה קריאות עליזות. המעידה הזאת כמעט והרסה את כל הניסוי, אך קלרנס החליט להמשיך בו בכל זאת, ולראות מה יקרה. בגיל שבעה חודשים התינוק הקטן צחק כשדגדגו אותו כאילו מעולם לא היו לו הורים פסיכיים.

אבל בזה לא נגמר העניין. כדי להיות ממש בטוח שתוצאות הניסוי לא היו מוטות לרעה כתוצאה מהמעידה החד פעמית של אשתו, הוא עשה ניסוי נוסף. בתו השנייה קיבלה גם היא דגדוגים שקטים מאחורי מסיכות, הפעם ללא צחוק ספונטני (האישה למדה את הלקח). והנה, גם היא, בגיל שבעה חודשים, הגיבה בדיוק כמו אחיה הגדול וצחקה בחדווה בכל דגדוג. לפרופסור המטורף לא נותר אלא לקבוע שמקורו של הצחוק הוא אכן פיסיולוגי והוא אינו מושפע מהסביבה.

ובפינת הידעת ש:

9781405266215_Z

  • "מר דגדוג" (Mr. Tickle) הוא הספר הראשון שיצא בסדרת "מר איש" (Mr. Man)
  • הספר מתחיל בזה שמר דגדוג מכין לעצמו ארוחת בוקר בעודו שוכב במיטה (כי הידיים שלו כל כך ארוכות!)
  • הספר מסתיים באיום חצי סמוי: יש להיזהר, כי אין לדעת איפה אורב מר דגדוג, ומתי הוא יתקוף בדגדוגים.

ואתם, ילדים, היזהרו מעצי הבאובב כמו גם מדגדוגים פתאומיים.

15 comments for “למה אנחנו צוחקים כשמדגדגים אותנו?

  1. 3 ביוני 2009 at 12:14

    ואם הילד באמת לא היה צוחק מדגדוגים בסוף? אה?
    כמה נורא זה יכול להיות, לא להכיר בכלל את החוויה הזו.

    (והתשובה האבולוציונלית נשמעת, אפעס, קצת מאולצת. אני לא זוכר את עצמי צוחק במקרים שבהם הרגשתי מאוים. בעצבנות, אולי, אבל איום? הממ. לא ברור…)

  2. 3 ביוני 2009 at 12:22

    יואב,
    תאוריות והסברים מדעיים נשמעים הרבה פעמים מאולצים. גם זה. אני מסכימה עם הביקורת שלך. אם כי…
    זכור לי מקרה אחד שבו צחקתי כשנודע לי שאבא של חברה לכיתה נפטר. הייתי בת 12 בערך ולא היה לי מושג. אני זוכרת את הצחוק ההוא עד היום, והוא היה מעורב בבהלה.

    ובעניין זה – אולי הילדים האומללים של הפרופסור המטורף פשוט צחקו מבהלה. בגלל המסיכות, אתה יודע. 😈

  3. 3 ביוני 2009 at 13:27

    יחזקאל,
    אני שמחה שאתה מרגיש בבית. תיהנה מזה כל עוד אתה יכול, כי אני זוממת לפרוח לעצמאות ולעזוב סוף סוף את בלוגלי. זהייקח קצת זמן, אבל בסוף זה יקרה.
    מה הקטע באמת של התגובה הראשונה? למה היא תמיד ארוכה? אני האשמתי בזה את הדפדפן שלי, אבל כנראה שכולם רואים את זה כך.

  4. יחזקאל
    3 ביוני 2009 at 13:09

    ואם אנחנו כבר בקטע של ניסויים עם/בילדים, מנסיוני הצחוק מגיע רק בגיל מסוים, לא זוכר אם חצי שנה או שנה (או שבעה חודשים בדיוק, כפי שניסה אותו פסיכולוג), לפני כן זה פשוט לא מזיז להם כדגדוג. אם יחייכו או יצחקו זה יהיה כתגובה להבעת פני המדגדג והקולות שהוא משמיע.

  5. יחזקאל
    3 ביוני 2009 at 13:11

    אגב, אני ממש מרגיש פה בבית עם התבנית הזו… מעצבן בה שהתגובה הראשונה תופסת המון מקום ריק, אבל חוץ מזה היא ממש טובה, לדעתי. שלושה טורים, קישורים לפוסטים קודמים ולא יותר מידי קישקושים וצבעים.

  6. 3 ביוני 2009 at 15:22

    צחוק הוא תגובה לאיום בחשיפת שיניים. אם תחשבו מה מצחיק בבדיחות, תגלו שתמיד בבדיחה יש סוף מפתיע (לכן אפילו הבדיחות הכי טפשיות מצחיקות- פעם איש הלך הלך נפל לבור הביא סולם יצא). ההפתעה נתפסת גם כסוג של איום ומעוררת אינסטינקטים הישרדותיים, שצחוק, כמו שאמרתי קודם, הוא אחד מהם. זה מה שאני שמעתי.
    אפשר לפתח את זה בהקשר של דיגדוגים (את זה, בניגוד לדברים הקודמים, לא שמעתי משום חוקר) כששמים לב שהדיגדוגים לעיתים קרובות הם במקומות רגישים ונסתרים- צוואר, כף רגל וכו'

  7. 3 ביוני 2009 at 15:50

    תקשיבו, חברים, מתפתח פה דיון ממש מעניין על משמעות הצחוק. אני חושבת שהכי טוב שאני אשב בצד ואשתוק, כדי לא להפריע לרמה של הבלוג לעלות פתאום.
    אבל שנייה לפני כן, מה שאפרת כתבה הזכיר לי את הספרון הקטן של אנרי ברגסון, הצחוק. והנה גם התרגום שלו לאנגלית, בפרויקט גוטנברג.

    [כן, גם אני למדתי באוניברסיטה. בסוף זה תמיד מתגלה]

  8. 3 ביוני 2009 at 20:49

    הצחיק אותי ההסברים האלו 🙂 פשוט מדובר באיזורים רגישים!

  9. יחזקאל
    3 ביוני 2009 at 19:49

    שיהיה בהצלחה! "עוף גוזל" וכו'.

    למה? אני לא מבין בCSS וכל זה.

  10. 4 ביוני 2009 at 22:22

    מסתבר שלא רק בני אדם מסוגלים לצחוק, ושגם קופים צוחקים כשמדגדגים אותם. כתב על זה אד יונג ב-Not exactly rocket science. מעניין.

  11. iod
    5 ביוני 2009 at 4:13

    העניין הוא שדגדוג הוא כן עניין חברתי – אותו מגע בסיטואציה של משחק ובסיטואציה אחרת יביא לתגובה שונה בעליל, שלא לדבר על זה שאדם לא יכול לדגדג את עצמו. כלומר, יש בתגובה הזו משהו מעבר לסתם תגובה פיזיולוגית ב"אזורים רגישים".

  12. 6 ביוני 2009 at 16:41

    אדם לא יכול לדגדג עצמו, לפי התיאוריה שאני מכיר, כי נעלם גורם ההפתעה: האצבעות שלך מרגישות את הדגדוג בדיוק כשבית השחי מרגיש אותו, ולכן אין איום. או משהו כזה.

  13. אור
    7 ביוני 2009 at 19:59

    ישנה היום כתבה בהארץ על מקור הצחוק, והאם הוא משותף לפרימטים: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1090865.html
    לבעלי המהדורה המודפסת, הכתבה בשער האחורי של חלק א'.

    אור

  14. 7 ביוני 2009 at 20:07

    אור,
    תודה! כתבה מעניינת. אז אתה אומר שדרווין צדק, אחרי הכל? 😉

  15. 7 ביוני 2009 at 20:08

    מודי – נכון. זה ההסבר המקובל. אלמנט ההפתעה הוא קריטי פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *